סין - צ`נגדו China - Chengdu

הגענו לצ`נגדו. סוף סוף.

עם שמונה תיקים ועגלה לילדה שכבר גדולה מכדי לשבת בעגלה היה קר, עשר מעלות.

אנחנו גילנו על זוג מקומיים אוהביי ישראל שגרים כמה קילומטר מהאזור שלנו יצרנו אייתם קשר והם אמרו שבשמחה נבוא אליהם ושלחו מיקום, דרך אגב הם דיברו איתנו בעברית שלמדו ולא היה אפילו קצת קושי לתקשר אייתם. הלכנו והלכנו המון ואבא כמו תמיד היה העזר הכי גדול שלנו, לפתע אני רואה אותו הולך אם תיק הגב שלו לעבר שני סינים שעמדו בצד ושוחחו, הוא החל לדבר אייתם כמה מילים בסינית (ומעט סימני ידיים) ולהראות בטלפון את המיקום ותוך חצי דקה של הסבר המשכנו ללכת בכיוון שלנו. אני עדיין הייתי המומה כמובן וכולנו שאלנו בציפייה את אבא "מאיפה הידע?" הוא ענה לנו בצניעות "אלו היו רק כמה מילים פשוטות, כל אחד יכול" זה היה כל כך מדהים לראות איך אבא לומד שפות כזה מהר וישר כל המאורע הזה נתן בנו תקווה, כבר הקור לא הפריע וגם לא היה נורא כל כך לראות את אוריה בוכה ולהרגיע אותה זה היה ממש כאילו העולם פועל לטובתנו. ושוב אני רואה עד כמה אנחנו נתקלים בהשגחה פרטית במסע שלנו, כל כך הרבה ה` דואג לנו וזה פשוט מופלא לראות איך הכל מסתדר לנגד עיננו. כעבור כמה דקות הגענו למקום, זה היה כמה בניינים גבוהים שגודרו בגדר שחורה וגדולה ובחורה סינית צעירה ירדה מבניין אחד ונופפה לנו להתקרב שאלנו, "את ציפי?" היא הנהנה ואמרה, "יאללה בואו תעלו, קר בחוץ" עלינו יחד אייתה למעלה ובקומה השנייה היא פתחה את הדלת ונכנסנו לבית עמוס צעצועים ומטבח קטנציק כמה ספות ודלתות למספר חדרים. עמד גבר סיני צעיר גם הוא ואמר לנו "אני טימי" לחצנו לו את היד בזמן שהחזיק תינוקת כבת שנתיים, והם הזמינו אותנו לשבת בספה התיישבנו, והחלו לדבר קצת, על הטיול שלנו וגם על איך הם הגיעו לבנות בית שמארח ישראלים הם סיפרו שהם התענינו בישראל נורא ואז החליטו לפרסם את עצמם כדי לתת בית חם לישראלים הם הכינו שלטים ותלו אותם במקומות מרכזיים והמקומיים הורידו אותם והם ממש נלחמו כדי שהם לבסוף יארחו ישראלים. אנחנו פערנו את הפיות בתדהמה, הם עברו כל כך הרבה כדי להצליח להביא אנשים אליהם הביתה ומבחינתי זה היה מדהים כל הדרך שהם עברו. על הקיר מעל לסלון היו עשרות תמונות של ישראלים ללא ספק אם זוג הסינים וביתם אם חולצות שכתוב עליהם גם בעברית וגם בסינית אני אוהב את ישראל אם דובי פנדה. הם היו ממש מקסימים, והילדה שלהם שיחקה מעט אם אוריה שנפעמה מכל הצעצועים. הם הראו לנו את החדרים והנחנו את התיקים שם. ביקשנו מהם הדרכות ללכת לסופר שנקרא "קרפור" לקנות מעט דברים להמשך השבוע. הם הסבירו לנו והלכנו לסופר וגם עזרו לנו עם כמה מילים בסינית שתרגלנו כל הדרך. כשהגענו מיד עלה באפינו הריח הנורא של הפרי דמוי הקיפוד שהסריח בצורה מוגזמת. חיפשנו נואשות שקית אורז שלא שקלה יותר מעשר קילו, מפני שאצל הסינים אוכלים אורז בבוקר מבושל דומה לדייסה אם מעט שקדים או צימוקים בצהריים אוכלים אורז וגם בערב אוכלים אורז, אז מבחינתם זה "למה לקנות שקית ששוקלת קילו אם אנחנו אוכלים את זה בוקר, צהריים וערב" זה היה הזוי מאוד לראות שפשוט אין שם אורז במשקל נמוך יותר מעשר קילו אז נאלצנו לקנות במשקל אורז וניסינו ככל האפשר לא להביט בצפרדעים המתות והצלופחים שנחו על ליד חזירים וסרטנים. קנינו פרות, ירקות, פסטה וכמובן את האורז. כשחזרנו לבית הכנו פסטה ורוטב ואכלנו לצד ציפי וטימי שאכלו, תנחשו... אורז. ואז ירד הלילה ופנינו למיטות. לא נרדמנו, בגלל השעות המנוגדות של סין וניו זילנד והשתדלנו לשמור על שקט. מגיע השעה אחד בלילה שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש והשמש לא עולה, חושך מצריים בחוץ והשעה כבר שבע בבוקר. עדי אמר "אמא, אולי התבלבלנו ובכלל לא בוקר". אמא התקשרה לאח שלה שבאמריקה ובקשה ממנו לברר מתי בוקר בסין הוא אמר שרק בשעה שמונה יש זריחה אנחנו צחקנו בינינו לבין עצמנו ונרדמנו לשעה בערך... כשהתעוררנו, ישר קמנו והלכנו ל"דיקטלון" להצטייד בלבוש חם חדש. עשר על השעון ופתחו את החנות. היה שם הכל, מבגדים ועד לאופניים ומחבטי טניס. בחרנו לילדים מעלים חדשים, כפפות, נעליים וכובעים. השארנו את הנעליים המיושנות בתוך הפח וחזרנו לבית של ציפי וטימי. שם הכנו מרק ירקות חם והזוג ביקשו שנשמור על השקט כי הם צילמו סרטון שמלמד סינים עברית, אמיתי הצטרף אליהם ולמד פה ושם כמה מילים בסינית. אמא ואבא שמרו על הילדים בחדר בשקט ופיצחנו קצת בוטנים שקנינו בשוק. וכשהם גמרו ישבנו וקצת דיברנו איתם עד הערב ופה הסתיים היום שלנו.

קמנו לבוקר חדש כשהשעות התחילו להתאזן לנו ולקראת הצהריים חברה שלהם בעלת חנות לכיסונים באה ולימדה אותה איך להכין כיסונים מטוגנים ומבושלים. עטפנו בניילון נצמד על השולחן ונזהרנו מאד עם האוכל, הכנסנו תירס וכל מיני דברים לכיסונים שלנו וטיגנו אותם. זו הייתה חוויה מעניינת לראות איך מכינים את האוכל המסורתי של הסינים. אחרי צהריים הלכנו לקניון עצום עם פארק מים ענק בתוך הקניון, לקראת הערב חיפשנו מידע על גן חיות של פנדות. לפי הבנתי כדי להגיע לגן החיות היינו צריכים לנסוע שלוש שעות בין רכבות ואוטובוסים לקחנו על עצמנו את האתגר ויום למחרת יצאנו לדרך. יום לפני כן ירד קצת שלג בלילה והמעלות צנחו למינוס אחד. הלכנו ברעד והזמנו כרטיסים, אחרי שלוש וחצי שעות בערך הגענו ונכנסנו לפארק, היה קפוא, והלכנו בין כלובי דובי הפנדה ברעד. הצצנו בהם, התלהבנו וצילמנו קצת אבל לא יכולנו לשאת את הקור אז יוצא שהיינו שם, עשרים דקות ורק להגיע לשם לקח לנו שלוש וחצי שעות. החזור גם הוא שלוש שעות לפחות. כמובן שהתרכזנו בדברים הטובים יותר שראינו דובי פנדה, מה שבארץ לא רואים. כשהגענו הביתה היינו מותשים כל כך מהנסיעה שהלכנו לישון מבלי לאכול ארוחת ערב. יום למחרת החלטנו שאנחנו נוסעים לקנדה יום אחרי, ארזנו את הדברים ונפרדנו מציפי וטימי והודנו על האירוח הנחמד שלהם והם הביאו לנו חולצות של סין וישראל יחד. הגענו לשדה התעופה, עמדנו בצק אין והיא שואלת "יש לכם ויזה?" ואנחנו עונים "ישראלים לא צריכים ויזה לקנדה" חושבים שאולי היא התבלבלה אבל אז היא אומרת "החוק הזה נחקק לפני שלושה חודשים בערך, אתם צריכים ויזה", היינו המומים, לא ידענו מה לעשות ישבנו בצד ואבא ניסה לעשות לנו ויזה ונשאר לנו רק כמה שעות אחרונות. הוא הצליח לעשות ויזה לגדולים, ללב ואמיתי אבל אז הטיסה יצאה. זה היה משבר בשבילנו וקנינו כבר את הטיסה לשש מקומות. חזרנו לאזור של מלונות ואבא תרגם לבחורה בגוגל שאנחנו רוצים חדרים. נכנסנו באמצע הלילה ונזרקנו על המיטות. לאחר כמה ימים קנינו כרטיסים לרכבת שנוסעת לשנגחיי , בילינו כמה ימים שם וכולנו פתאום הרגשנו לא טוב והיה לנו חום גבוהה, ביקרנו בכמה שווקים ואתרי תיירות בעיר , האינו בקשר עם בית חבד גם כן.

היה לנו הזדמנות ורכשנו כרטיסים לבלגיה.

כתבה לב טהור